אני חושבת שלכל הגוזלים בהאכלת יד צריך סבלנות ולמי שאין לו שלא יתחיל במלאכה, ואחר כך יתלה את האשמה בגוזל מסוג זה או אחר. בחיי המקצועיים הלא קצרים יצא לי להאכיל כבר הרבה סוגי גוזלים.גם אקלקטוסים. צריך ללמוד את הקצב של כל אחד, ולזרום איתו.
אפילו באותה קבוצה של אחים נגיד של ג'קואים יש כזה שאוכל ברצון, ויש כזה שצריך לחשוב אם הוא רוצה או לא. לכל אחד יש את האופי שלו, אבל לא חושבת שזה דווקא שייך לסוג זה או אחר של תוכים.
יש כאלה שנגמלים מהר, ודווקא האח שלו רוצה לנצל את הזמן לעוד קצת פוצי-מוצי.
אני יודעת מניסיון שלמשל קוקוטיילים לא אוהבים לאכול מיד כשמתעוררים משינה. אז מה, זה אומר שקשה יותר להאכיל אותם
אני הייתי מגדירה כקשה להאכיל את הדרארות, ואלכסנדרונים' שוב לא בגלל שלא רוצים לאכול, אלה בגלל שיש להם קפריזות לאכול על המקל אחרי שלב מסויים.
האדישות או הקושי להאכיל גוזל זה או אחר, אולי נובע ממשהו אחר? הדייסה סמיכה, או קרה, לא רעב כי ההאכלות תכופות מדי.
כך שההגדרה שצריך סבלנות או יותר סבלנות. לפי דעתי כאן לא תופשת, כי זה נחוץ לכולם.
נ.ב.
נא לא לקחת את הכתוב כתגובה אישית
