באמת לספארקי יש הכל בכלוב. אוכל. צעצועים. שתייה. וכמו שכתבתי הטלביזיה נשארת דלוקה על ערוץ הופ. הוא נורא אוהב את הצלילים והצבעים.
שאלה: כשאנחנו בבית אנו שמים את הכלוב שלו כשהוא בתוכו על אדן המרפסת. המרפסת בטוחה ומסורגת והכלוב מוגן. הוא מאושר להיות באויר ושורק לציפורים וגם אוכל הרבה יותר טוב כשהוא בחוץ. לפעמים נדמה לי שהשריקות שלו הן אולי שריקות תסכול ורצון לצאת לחופשי. אבל אני בטח טועה. לא? אז השאלה האם מותר ורצוי להשאיר את הכלוב במרפסת עד לשעה שאנחנו חוזרים, בהנחה כמובן שמזג האוויר מאפשר זאת? על גג הכלוב אני שמה לו מעין כיסוי אוורירי שמגן מפני השמש.
שאלת השאלות מתחילה עם חזרתנו הביתה. כמו שכבר כתבנו מרוב רצון לפצות על שעות החסר בבוקר אנחנו מפנקים אותו יותר מידי וכמו ילד הוא לא יודע גבולות מה מותר מה אסור ומנצל זאת וגם בסופו של דבר זה בטוח לרעתו. אנחנו פותחים לו את דלת הכלוב ומייד הוא מסתער עלינו, קופץ עלינו ולא מוכן לעזוב ולרדת מהכתף שלנו. אנחנו נורא מנסים להוריד אותו משם. לשחק איתו במגרש המשחקים הפתוח שלו עם כל מיני דברים מסקרנים. מנסים לתת לו צ'ופארים טעימים, אבל אין. זה לא עוזר. הוא מוכן לרעוב כל היום. מוכן לוותר על הכל ובלבד שלא נוריד אותו מהידיים. לפעמים נדמה לי שהוא חי מאהבה ופינוק ולא מאוכל. זה ממש ככה. וזה כל כך מחמיר את הלב. הצורך הזה שלו באהבה שפשוט קשה לסרב לו. ועם הזמן הוא פיתח טאקטיקות כאלה שבשום פנים אין דרך להוריד אותו מעלינו. הוא בורח לנו על הגב ואנחנו לא מצליחים לתפוס אותו.
אז נוצר מצב שמרגע שאנחנו בבית אנחנו כל הזמן מעבירים אותו מאחד לשני כדי שהאחר יוכל לנוח ממנו. או שבאין ברירה מכניסים אותו שוב לכלוב ונמסים מצפצופי התחינות שלו. ממש כמו מיאו של גור חתולים.
האם יש שיעור בחינוך להורים מתחילים? מרוב רצון להיטיב איתו אנחנו עושים את כל השגיאות וגם ככה בטח כשהוא יגדל הוא יספר לפסיכולוגית שלו איזה הורים חרא היינו לו בילדות
